אחד הדברים הראשונים שמלמדים בבית ספר למשחק הוא המשפט- לחיות מרגע לרגע. הכוונה היא שעל הבמה, כשאת נמצאת בתוך הסצינה, אל תפעלי באופן טכני לפי מה שלמדת, או מה שהבמאי הנחה אותך. את מתבקשת, ממש כמו בחיים, להגיב למה שקורה לך בזמן אמת, כמובן לפי התנאים של המחזה או התסריט. סנפורד מייזנר הגדיר את זה- חיים אמיתיים תחת נסיבות דמיוניות.
כשהייתי צעירה יותר ניסיתי ליישם את זה תמיד כשהייתי על הבמה. אני חושבת שזו הסיבה שהתאהבתי בה כל כך- היא איפשרה לי באמת לחיות- באופן מלא, מספק, הכי גדול שאפשר, להרגיש את כל הרגשות בעוצמה, לבטא אותם בבהירות ופשוט להיות שם במלואי, על הבמה, הרבה יותר ממה שהרשיתי לעצמי במציאות. במציאות, בחיים, רוב הזמן לא באמת שמתי לב למה אני עושה עכשיו, מה אני מרגישה, מה אני רוצה.
ממש לפני שנכנסנו לסגר השני נפלה בחלקי הזכות להופיע שוב על הבמה. הצגת פרינג’ קטנה בתאטרון הסימטה ביפו, “הלבנה בשחור”-עיבוד למחזה “השחף” של צ’כוב, שהבין הרבה על מה זה לפספס את החיים שמתרחשים עכשיו בציפייה שמשהו אחר יקרה. זו היתה חוויה מרתקת ועוצמתית להופיע בתאטרון בתקופה שכזו. הנה אנחנו מקדישים את עצמינו ואולי אפילו את בריאותינו עבור הדבר הזה שאין לו נגיעה למצבי החיים ומוות האמיתיים שאנו חווים סביבינו כרגע, מכניסים את עצמינו לתוך מציאות חדשה, שבה גם אנחנו וגם מי שצופה בנו, חווה אותה כאילו היא מתרחשת עכשיו. אבל היא למעשה מנותקת. קפסולת זמן שהתנתקה מהרגע האמיתי הזה שלנו ובתוכה היינו, חיינו – מרגע לרגע. מה זה בעצם היה? מותרות? אסקפיזם? מרפא קטן לנפש?
בשנה האחרונה אנחנו מתבקשים להגיב הרבה בזמן אמת. הנסיבות שלנו, למרבה הצער, הן לא דמיוניות, סוריאליסטיות ככל שיהיו, ולא משנה כמה אנחנו מרגישות שאנחנו חיות בתוך סרט. אבל מרוב שהמצב הזוי וכואב ומכעיס, אני מוצאת את עצמי נופלת הרבה פעמים אל תחושת הדכדוך וחוסר האונים המוכרת לי מהעבר, התחושה שמתעלמת או מבטלת את שקורה ברגע זה עכשיו. כן, ממש ברגע הזה בו אני יושבת ומקלידה פוסט על המחשב. בהצגה הזאת ממש לפני הסגר, אני חושבת שנזכרתי במשהו שכבר ידעתי אבל הבנתי אותו פעם ראשונה לעומק- שאת כל הטכניקות שלמדתי כשחקנית ללחיות את הרגע, אני בעצם יכולה- חייבת, לממש בחיים המציאותיים שלי. ואם אני כבר בוחרת להיכנס ולהכניס אחרים לתוך קפסולת הזמן הנפרדת הזאת שנקראת אמנות- אני חייבת שתהיה לה השפעה. שאחר כך, כשנצא מתוכה אל ציר הזמן הלינארי של החיים שלנו היא תגיד לנו משהו על החיים בזמן עכשיו, היא תעורר בנו מחשבה, או השראה או אפילו רק הנאה שתרפא קצת את הכאב. גם בשביל מי שבחר לצפות באמנות הזאת וגם בשבילי, השחקנית. כי אחרת עדיף פשוט להישאר בציר הלינארי ולחיות את המציאות של הרגע. אבל מצד שני, עם כל מה שקורה מסביב- האם לא עדיף לנו לפעמים לעשות את זה בזמן מקביל, תחת נסיבות דמיוניות? מה האמנות מספקת לנו עכשיו, בזמנים האלה שבהם נדמה שהכל מתפורר, אם לא את האפשרות לקיים לפחות את הנפש שלנו במלואה, מרגע לרגע.
*צילומים: אורי רובינשטיין
*הלבנה בשחור- השחף , צ’כוב- בימוי עיבוד ומשחק: תומר שלום כץ / ע.בימוי הפקה ומשחק: נועה לפידות / תנועה וגוף: נתלי שילמן / תלבושות: משי כהן / משחק: לוטן וולמן, גל ברזילי, רוני ארנון, ולריה לייכטמן, קארין טפר.
אהבתם את הפוסט? יש לכם מחשבות בנושא? אשמח לשמוע כאן בתגובות למטה 🙂
וואוו משגע! חייבת לאמץ את הגישה הזו ליומיום
ככ נהנתי לקרוא..זה הזכיר לי למה בחרתי במקצוע הזה..למה אני לא יכולה לוותר עליו.למה אני מתגעגעת אליו…
ובמקביל כמה נכון לאמץ את הגישה הזאת לחיים עצמם..כמה שזה לא פשוט
אוהבת אותך
לא פשוט, עבודה יומיומית, מרגע לרגע:) אוהבת ומתגעגעת❤️
מעניין מאוד מה שכתבת , הרבה נחת וגאווה למשפחה, מהאחיין שלי תומר שלום כץ❤️
תודה רבה רבה❤️
מתה עליך ועל הכתיבה שלך❤ מזל שפתחת את הבלוג ויהיה לכולנו מה לקרוא בשקיקה בסגר🦄
שכנה אנונימית החד קרן לגמרי הסגיר אותך😁😍😍😍
נפלא. תודה שהזכרת לי
שלא נעז לשכוח… 😘