כשעשיתי את הפרק של “שמחה אחת ביום” לאינסטגרם השבוע, על שירה ככלי להרמת המצברוח (אצרף לינק למטה), נזכרתי במורה האגדית שלי לפיתוח קול, חנה הכהן.
חנה היתה אישה גדולה, בכל מובן המילה. היא היתה מוסיקאית מחוננת, לימדה את הזמרים הכי טובים במדינה (היי ריטה), היה לה שיער צבוע באדום אש, על שפתיה תמיד היה משוח אודם והיא היתה מסתובבת עם חלוקי קימונו ממשי צבעוני, או צעיף קשמיר ענוג. היא חיה לבדה בקומה גבוהה בבניין ברמת אביב, אהבה אוכל טעים ולא נתנה לאף אחד או אחת להגיד לה מה לעשות, בשום תחום בחייה. היא היתה אישה שנתנה לעצמה את הרשות לתפוס מקום בעולם, בכל מובן אפשרי. תמיד הערצתי אותה על זה.
כשנזכרתי בה, חשבתי על זה שבשנים האחרונות אני מרגישה שנתינת הרשות העצמית הזאת קצת מצטמצמת. אני לא יודעת אם זה בגלל ההתבגרות והאמיתות שהיא טופחת על פנייך, או בגלל המציאות מסביב שמצמצמת אותנו ממש פיזית כבר מאז הקורונה, אבל משהו ביכולת לחלום חלומות גדולים, להעז לעשות כל מיני דברים ששוברים את הגבולות העצמיים, קצת קפא, אולי בגלל שבעצם העיסוק המרכזי שלנו בחיים הפך להיות פשוט- הישרדות.
אחרי שחזרו החטופים ניסינו כולם להחזיר לעצמינו קצת מהאפשרות הזאת, לחיות- לא רק לשרוד. ואז באה המלחמה הנוספת (או מתמשכת, איך שתרצו לקרוא לזה), וטרפה שוב את הקלפים. חוסר הודאות התמידי שבו אנו חיים, מעייף, וגם החלקים האחרים שבנו, פרפרי החלומות, חוזרים להצטמצם ולסגור את הכנפיים. תראו, אני לא מאשימה אותם, הם בסך הכל רוצים לשמור על עצמם. אבל אולי פעולות קטנות, ממש ממש קטנטנות, יעזרו להם להרגיש שהם יכולים. שיש להם תקווה עוד. שיש להם רשות. פעולות של שמחה אחת ביום.
כששרתי באוטו, וחשבתי על חנה, עם חלוקי המשי ותפיסת המקום, נזכרתי שהם עוד שם. אולי הם צריכים קצת לנוח עכשיו כדי לצבור כוחות, אבל יום הם אחד יפרשו את הכנפיים בחזרה וינסו שוב לעוף. בסוף היום, כל אחת צריכה איזו חנה פנימית קטנה כזאת שתזכיר לה את זה, שהפרפרים עדיין שם. מי החנה שלכן?
זה הקישור לפוסט באינסטגרם : שמחה אחת ביום פרק 20
ותרגיל קטן למי שרוצה: תעשו רשימת פרפרים (חלומות קטנים וגדולים שיש לכן), ככה שיהיה. כל צעד קטן בלתפוס מקום בעולם, יכול להתחיל בזה שאנחנו נותנות לו לפחות לתפוס מקום על הדף .
הפוסט הזה נכתב במסגרת קבוצת הוואטסאפ של קהילת שמחה אחת ביום. אם את רוצה להצטרף לקבוצה ולקבל פעם בשבוע תכנים ועדכונים לחצי כאן: מצטרפת ולא מפספסת