“מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?” מצאתי את עצמי שואלת את הבן שלי. “שחקן כדורגל!” הוא ענה לי (זו התקופה), “וגם נגר! שתהיה לי חנות שאני אוכל למכור בה דברים. וגם דוכן של עיתוני קומיקס! שאני מצייר!” “אי אפשר להיות הכל” צחקתי ואז עצרתי, מקווה שהוא לא שמע. כשהייתי קטנה הייתי עושה לעצמי רשימות לסדר …
לפני הרבה שנים ושני ילדים נסעתי עם אורי להרפתקה במדינה אחרת. הוא התחיל ללמוד תואר שני באוניברסיטת ברייטון ועברנו לגור בעיר אנגלית קטנה שלא שמעתי עליה עד אז, ומאז שטעמתי אותה מככבת אצלי במחוזות הנפש כעיר החופש והיצירה. לברייטון יש קסם מיוחד, שאפשר לחוש אותו בסמטאות הקטנות שלה, בקירות המצויירים, בבתים הצבעוניים ובאנשים. הם מלאי …
את ליבי אני מכירה מהימים בהם הצגות מול קהל היו דבר מובן מאליו כמו חיבוק. היא שחקנית וזמרת עם קול ענק, נצנצים ורודים בציפורניים ועגילים של קשת בענן ותמיד מרגישה כמו פצצת אנרגיה (חוץ ממתי שאוספים אותה להצגה בחמש בבוקר ויורד גשם וקר). תמיד שמתי לב שגם לתחביבים שלה (שלרוב כוללים משהו ורוד) היא מתייחסת …
אחד הדברים הראשונים שמלמדים בבית ספר למשחק הוא המשפט- לחיות מרגע לרגע. הכוונה היא שעל הבמה, כשאת נמצאת בתוך הסצינה, אל תפעלי באופן טכני לפי מה שלמדת, או מה שהבמאי הנחה אותך. את מתבקשת, ממש כמו בחיים, להגיב למה שקורה לך בזמן אמת, כמובן לפי התנאים של המחזה או התסריט. סנפורד מייזנר הגדיר את זה- …
לפני שהודיעו על הסגר הזה היינו אמורים לנסוע לחופשה הו כה נחוצה ליער בצפון. אבל אין חופשה ואין יער, יש סגר ועוד בבידוד מבודד, עם שני ילדים ושני הורים שמשתדלים לא להשתגע יותר מדי. אז באחד הרגעים בהם אני מנסה להוציא את ה-One Happy שלי, אחרי שהבנתי שלא החלפתי את הפיג’מה מהצהריים, החלטתי לעלות על …
