יש לי תלמידה בדיור המוגן שבכל פעם שהיא מתעטשת זה לעולם לא נגמר באפצ’י אחד. עם העיטוש הראשון נפתחות גם אצבעות הידיים שלה, והיא מתחילה לספור אותם: אחת, שתיים ,שלוש…ככה היא סופרת את האפצ’ים שלה בקצב מדוד עד שהיא מגיעה למספר שש. שם זה נפסק. “ככה זה”, היא אומרת, תמיד זה שש.” ואם בטעות היתה מתעטשת רק חמש פעמים והאחרון התעכב להגיע, היתה אומרת” “חכו”. ואכן, תוך כמה דקות, האפצ’י השישי היה מפציע בתרועה ולא מאכזב. תמיד שאלתי את עצמי אם היא עושה את זה בכוונה. אולי היא בעצם בוחרת לעשות את זה כדי לבלוט מעל השאר, לא להיטמע בין שאר האנשים, לקבל קצת טעם לחיים- כך כולם ידעו שזו היא- המתעטשת הסדרתית. הרי איך זה יתכן שיש לה בכל פעם, בדיוק אותה כמות של אפצ’י?
לשים על החיים את החותמת שלך
זה גרם לי לחשוב על בחירות. ועל איך מה שאנחנו בוחרים לעצמינו הופך להיות הסמל שלנו, הדבר שאנו נושאים, טעם החיים שלנו. התלמידה שלי היא כבר אישה מבוגרת, היא בדיור מוגן והיא יודעת דבר או שניים על מה זה לחיות, על מה זה לשים על החיים את החותמת שלך. אולי ככה הנכדים שלה יזכרו אותה- “סבתא שלי תמיד היתה מתעטשת שש פעמים ברצף”, הם יגידו וחיוך אוהב יעלה על שפתיהם. בסוף, אלה הדברים הקטנים שאנחנו נאחזים בהם.
בחודשים האחרונים כל הזמן מתים מסביבינו אנשים צעירים. הם מזכירים לנו כמה שהזמן קצר וכמה אנחנו חייבים לעשות בו בחירות. את הבחירות הנכונות ביותר לנו, כדי שנוכל להמשיך לחיות, כי זה לא קל להמשיך ככה עם כל כך הרבה מוות מסביב.
קראתי במאמר על “אפקט השליליות”, שבעצם אומר שהנטייה הטבעית האנושית שלנו היא לראות את השלילי, וכדי שלא נסתובב כל היום עם פרצוף מתחת לתחת אנחנו צריכים למצוא לפחות ארבע חוויות חיוביות כדי להתגבר עליו. עכשיו מכל בחינה אובייקטיבית שהיא, במציאות שבה אנחנו חיים, למצוא ארבע חוויות חיוביות זה משהו שצריך להתאמץ בשבילו. אבל אנחנו חייבים לבחור בו. אני מוכרחה לבחור בו. זה צריך להיות הסמל שאני נושאת, גם אם לפעמים כל מה שאפשר לעשות זה לבכות מתחת לשמיכה בבית.
אולי קוראים לזה התבגרות
לפני שבועיים התעטשתי. ארבעה אפצ’ים ברצף. זה היה נראה לי מוזר אבל לא נתתי לזה יותר מדי חשיבות. לפני יומיים זה קרה לי שוב. הפעם אלו היו שלושה אבל האף לא נח עד שהגיע גם הרביעי וסגר את הבסטה. יש מצב שהמתעטשת שלי מהדיור המוגן לא בוחרת לעשות את זה כדי להיות מיוחדת אלא שזה קשור בזקנה? אולי האפצ’ים גם מתבגרים עם הגיל ומחפשים אחד את חברתו של השני? בכל מקרה, אני חושבת שכנראה אני גם בדרך לשם. אז אם לא תשאר כל חותמת אחרת שאהיה ידועה בה, תמיד יוכלו הנכדים שלי להגיד- קארין סבתא שלנו? היא היתה מתעטשת סדרתית. בסוף, אלה הדברים הקטנים.
