השנה- 2010. המקום- שכונה יפה וחמודה בצפון לונדון. האישה- אמא צעירה לילד ראשון שעברה לאיזור לא מזמן, הלומת קור, הלומת חרדה, הלומת דיכאון. הטריק- לא רואים עליה כלום, וכמעט אף אחד לא יודע על כל מה שהלם בה.
כשעברנו ללונדון עשרה חודשים אחרי הלידה של הבן הראשון שלי, לא הבנתי שמה שאני חווה הוא דיכאון אחרי לידה. ילדתי בארץ, בתוך מערבולת של שינויים סביבתיים שהיו בחיי גם ככה, והגעתי לא מוכנה בלשון המעטה, לדבר הזה שנקרא אימהות. כל מה שהתכוננתי אליו כשקראתי את הספרים על לידה פעילה היה עד לרגע הלידה. לא השכלתי לקרוא משם והלאה. אולי מתוך נבואה פנימית- פחדתי. ואף אחד לא סיפר לי על זה כלום.
אף אחד לא סיפר אפילו שקיים דבר כזה שנקרא בייבי בלוז שלושה ימים אחרי הלידה ובגללו את בוכה בקול הכי חזק שבכית בו מאז שהיית תינוקת בעצמך, שאת מרגישה כמו חיה פצועה שמצצו ופצעו לה- ליטרלי- את הגוף, ושיחד עם התינוק הגוזל הקטן ושק האהבה האינסופית, נולד עוד שק- לא, לא השליה, אלא שק החרדות, הדאגות ורגשות האשמה. בזמנו, לפני כ-11 שנה, לא דיברו על זה בכלל. היית צריכה להיות אמא מאושרת, מחייכת ומושלמת, גם אם בתוכך הרגשת הכי רחוק שאפשר מלהיות שלמה.
מיד אחרי הלידה עוד הייתי מוקפת משפחה שלא עזבה אותי לרגע, אבל בתוך סבך הדמעות והעייפות האינסופית שאפפה אותי, פחדתי להישאר לבד עם התינוק. לא סמכתי על עצמי, לא סמכתי על האינטואיציה האימהית שיש לי, כי עד לפני רגע הרי לא הייתי אמא, והיטלטלתי בין עצות של אחרים. כל הערה קטנה ערערה אותי, ועל כל החלטה שלקחתי הדהדו במוחי נזיפות והרים של רגשות אשמה, כי הייתי בטוחה שזו וודאי ההחלטה הכי לא נכונה. כעסתי על כולם ויותר מכל על עצמי, שהעזתי לאבד אותי ככה, שמאישה חזקה לפתע התפרקתי ולא הכרתי את השברים שנשארו על הריצפה.
ואז הגיעה לונדון
בתוך כל המערבולת נפתחה ההזדמנות לשוב חזרה ללונדון, שכבר חיינו בה בעבר כזוג, והיה בה אז נפלא. הציפייה לנסיעה רוממה אותי, חיכיתי לחזור אל הפלאות והגילויים והחופש שחוויתי כשחיינו באנגליה לראשונה. לא לקחתי בחשבון שכשיש ילד בתמונה החיים נראים אחרת, גם אם את עוברת מדינה.
אחרי אופוריית החזרה הראשונית צללתי עוד יותר למטה. עכשיו לא רק הייתי אמא ירוקה וצעירה, עכשיו עשיתי את זה במדינה זרה, שלא ידעתי בה דבר על ההתנהלות עם ילדים, לא ילדתי בה ולכן לא הייתה סביבי כל מערכת התמיכה הציבורית היפה המסופקת לנשים שיולדות באנגליה (בין השאר אחות שמגיעה לביקורי בית ועזרה, קבוצת נשים שילדה בדיוק באותו זמן כמוך ואת מצוותת אליה למפגשים שבועיים). הייתי לבד עם בן זוג שמנסה לפרנס בארץ חדשה ונמצא שעות ארוכות מחוץ לבית, תינוק ועגלה.
הצורך הזה, להוכיח שאני בסדר, שאני חזקה והכל בשליטה, עדיין לא דעך. התמונות שנשלחו החוצה היו יפות ומושלמות, אבל לי היה קשה לקום מהמיטה. אי אפשר לגלות את מה שמתחולל בתוכך כשהתפאורה שאת מסתובבת בה היא כל כך מעוררת קנאה. הרחוב הארוך בשכונה מלא בחנויות מעוצבות ובתי קפה קטנים, ואת דוחפת את העגלה ומנסה ככל יכולתך להרגיש ביופי. בראש- את מבינה הרי כמה יפה פה. כמה הנוף מושלם. זאת פשוט את שלא מצליחה להרגיש את זה בגוף. שום דבר לא מעורר בך התרגשות, או התפעלות או שמחה. את כבויה, קהת חושים ומתפקדת. מסמנת וי על הדברים שנראים לך שאמא טובה צריכה לעשות. ממלאה אחר כל הוראות הכביסה של התינוקות, מוצאת הפעלת בוקר סינג א-לונג בכנסייה המקומית, מכינה (רק לילד) אוכל בריא, מסמנת גבולות הוריים שנראים לך נכונים ומתפללת שלא יהיה טנטרום, או חס וחלילה תאונה. עוברת מפעולה למשימה לפעולה, ובדרך מנסה לסלק מהעיניים את הקרום הזה שהצטבר שמפריע לך לראות את העולם בצבעים החדים הבוהקים שלו. בלילות את חולמת שאת נעלמת, בימים את מרגישה כאילו כבר נעלמת.
כמו לטפס על סולם
יום אחד קראתי כתבה על דיכאון אחרי לידה. עד אותו הרגע המחשבה שאני בדיכאון אפילו לא עלתה בראש שלי. הייתי כל כך עסוקה בלשרוד ולהמשיך לתפקד. בסוף הכתבה היה שאלון ומצאתי את עצמי עונה כן על כל השאלות. מיד עלתה בי תחושה של רווחה. אני זוכרת שכל כך הוקל לי. אני לא משוגעת, מה שאני מרגישה הוא אמיתי, והחשוב מכל- אני לא היחידה.
ברגע שהמילה דיכאון עלתה על השולחן עלתה גם ההבנה שסדר העדיפות חייב להשתנות. אני מוכרחה להפסיק למחוק את עצמי. אני מוכרחה לקיים גם את הצרכים שלי. אם זה אומר ללכת לעשות פיפי בדיוק מתי שאני צריכה או לצאת לשעה לשיעור פילאטיס, גם אם זה אומר שצריך להביא לשם כך בייביסיטר. עד היום אני זוכרת את הרגע בו נרשמתי לחוג הפילאטיס כרגע שהתחלתי להניע בו את הגלגל. זה היה ממש כמו לטפס על סולם, שלב אחרי שלב. מרימה את עצמי בכח הזרועות שלי. סיגלתי לעצמי סדר יום- בבוקר יוצאת עם העגלה לפעילות בוקר ואז- לא חוזרת הביתה אל הלבד- אלא מאכילה את הפעוט בארוחת צהריים, מרדימה אותו בעגלה, ויושבת בבית קפה לשתות קפה הפוך. כן, הרגע הזה שבו השפתיים שלי נגעו בחלב המוקצף היה הרגע הפרטי שלי עם עצמי. זמן הקפה הזה ביום הפך להיות הנחמה שלי, הזמן שחיכיתי לו יותר מכל. נקודת אור אחת שבהמשך אוכל לקרוא לה- שמחה אחת ביום. דבר נוסף שעשיתי באותה תקופה הוא להתחיל לכתוב בלוג על לונדון. שילבתי את זמני הכתיבה עם זמן הקפה, הייתי לוקחת איתי את המחשב הנייד על הגב בנוסף לתיק תינוק על העגלה. לא כתבתי ישירות על הדיכאון אבל עצם העובדה שכתבתי הכריחה אותי להוציא את המבט אל מחוץ לעצמי. להביא את היופי שסביבי אל העולם ומתוך כך, להכריח את עצמי לשים לב אליו. אז עכשיו היו לי כבר פילאטיס, קפה הפוך, וכתיבה לבלוג. שלושה דברים שהיו רק שלי, שלושה דברים שהצילו את הימים שלי.
עם כל נקודת אור פרטית כזאת שאספתי הרגשתי שאני עולה עוד שלב בסולם. זה היה תהליך איטי, אבל עם כל שלב שעברתי הדיכאון הפך להיות פחות קשה. הוא עדיין היה נוכח שם, אבל פתאום התחלתי קצת לצחוק, התחלתי לחייך לפעמים מתוך הלב. הצבעים התחילו לבלוט. עם הזמן נוספו לכך חברות שפגשתי, שהיו לנו ימים קבועים למפגשי אמהות -ילדים והיוו עוד עוגן של ציפייה לשבוע שלי. נכון, רק כשחזרנו לבסוף לארץ והתחלתי בטיפול משמעותי ועמוק הרגשתי שהצלחתי לסלק לגמרי את השרידים שנותרו, שהעולם חזר להיות בוהק. אבל העובדה שהצלחתי לטפס לבד על השלבים של הסולם, היא משהו שאני מעריכה עד מאוד, גם אם היו אלה רק שלבים בודדים שכללו משהו זניח וקטן כמו קפה הפוך.
ואיך אתן?
מדברים על “הסוד הגדול” שהחודשים האחרונים מעוררים בהרבה אנשים. תחושות של דיכאון וחרדה שמוסתרות מהעולם, חוסר יכולת להתמודד עם השינויים הגדולים שהתקופה מזמנת, עם האדמה הלא יציבה. אנחנו כולנו בעצם אחרי לידה. הוטלנו אל תוך מציאות מערבלת שלא הכרנו, עם משימות והתמודדויות חדשות שמפרות את האיזון המוכר והבטוח שלנו. חלקינו אפילו לא עוסקים יותר במה שהיינו רגילים לעסוק בו, אנחנו כבר לא אנחנו. איזו הקלה זאת תהיה לשמוע שאתן ואתם פה לא לבד. שיש כמונו מיליונים. ושלכל אחת מאיתנו יש משהו אחד לפחות ביום שלה שיכול להיות עוגן, שיכול להיות נחמה. בואו נתחיל לספור את הדברים האלה, נאסוף אותם לשק. שלי זה קפה הפוך חלש על סויה. פעם הוא ממש הציל את החיים שלי. מה מציל את החיים שלכן?
