לפני הרבה שנים ושני ילדים נסעתי עם אורי להרפתקה במדינה אחרת. הוא התחיל ללמוד תואר שני באוניברסיטת ברייטון ועברנו לגור בעיר אנגלית קטנה שלא שמעתי עליה עד אז, ומאז שטעמתי אותה מככבת אצלי במחוזות הנפש כעיר החופש והיצירה. לברייטון יש קסם מיוחד, שאפשר לחוש אותו בסמטאות הקטנות שלה, בקירות המצויירים, בבתים הצבעוניים ובאנשים. הם מלאי צבעים ואפשרויות בדיוק כמוה. התחלתי לעבוד בבית ספר יהודי קטן. הייתי המזכירה, העוזרת לגננת וגם המורה לעברית (כל זה בחצי משרה), ולפעמים בערבים חלק מההורים היו מזמינים אותי להשלים הכנסה כבייביסיטר. ככה בעצם הכרתי את אורנה. אני זוכרת שכבר אז היא הרשימה אותי במה שהיה נראה לי כרוח חופשייה מיוחדת, כמו הבית שלה שהיה מלא בציורים הצבעוניים בכל מקום ועל כל ארגז ושולחן. היתה לי תחושה שהיא חיה את החיים קצת אחרת, לא רודפת אחרי מה שכולנו רגילים או מתוכנתים לרדוף אחריו. שמרנו על קשר בפייסבוק לאורך השנים ונהניתי לעקוב אחריה ואחרי הבנים המתוקים שלה שלימדתי עברית כשהיו בכיתה ב’ ובינתיים גדלו להיות נערים רוקיסטים שוברי לבבות.
לפני כשנה, Habitat, רשת החנויות לעיצוב הבית (שהייתי מסתובבת בה בעיניים כלות כשגרתי באנגליה ורוצה לקנות את כל מה שיש בה) ערכו תחרות לשיתוף פעולה עם אמנים ואורנה שלחה להם צילומים של ציורים שלה לתחרות. מתוך מאות עבודות שנשלחו היא נבחרה ל-12 האמנים הסופיים שהועמדו לבחירת הקהל, ולא מזמן זכתה להיות בין 3 האמנים שהאביטאט תשתף איתם פעולה. עכשיו ציור שלה מוצג בחנות ובקרוב יתחילו למכור ברשת כרית רקומה בעבודת יד על פי עיצוב שלה. חשבתי שזאת הזדמנות מעולה להזמין אותה להתארח בבלוג שלי ולדבר איתה קצת על הדרך שעשתה ועל מה זה אומר לחיות חיים של אמנית בכלל.
אז אורנה, איך הפכת להיות ציירת???
בתור ילדה קטנה תמיד אהבתי לצייר. בכיתה א במקום להקשיב למורה הייתי מתלהבת ממחברת חדשה ריקה ורק חלמתי לקשט אותה. זה גם מה שעשיתי בעצם בזמן השיעורים לכל אורך היסודי … ובכלל כל הזמן יצרתי- אם זה מקופסאות הסיגריות והגפרורים של אבא שלי או שהייתי גוזרת את השיער שלי ושל חברות שלי ומדביקה כיצירת אמנות על הקיר…:) מכל דבר שהייתי מוצאת ברחוב הייתי עושה קולאז’ים. בסביבות גיל 11 אחותי הגדולה קיבלה סידרה של ספרי אומנות ואז בפעם הראשונה ראיתי ממש אמנות והתאהבתי. התאהבתי במיוחד בפיקאסו ורנואר למרות שהם מאוד שונים. לראות ציורים של פיקאסו בפעם ראשונה הייתה בשבילי חוויה מאוד משמעותית. הרגשתי ממש חלק מהיצירה כאילו אני זאת שציירתי את הדמויות. כשהסתכלתי ביצירות הרגשתי מן אופטימיות שאי אפשר לתאר, תחושה שאני ואומנות זה אחד ושלעולם לא נפרד. תחושה נפלאה. הרגשתי מוגנת, לא פחדתי מכלום ומאז פשוט תמיד ציירתי את מה שרציתי בלי לפחד משום חוות דעת- זה היה שלי. פיקאסו נתן לי את האושר הגדול . זה היה המקום שבו הרגשתי מוגנת ובטוחה.
איפה למדת?
למדתי ציור אופנה בפריז ועבדתי בתל אביב בתור מעצבת אופנה כמה שנים אבל אז החלטתי שאני עוזבת את תחום האופנה. לא היה לי מספיק חופש בתחום לעשות רק מה שאני רוצה ומרגישה . אחר כך גרתי כמה שנים בצפת, שם המשכתי לצייר והלכתי פה ושם לחוגי רישום עם מורים מעניינים וגם התחלתי ללמוד אומנות באוניברסיטת חיפה אבל מהר מאוד נחנקתי ועזבתי. הלימודים לא היו בשבילי, לא רציתי ללמוד ולא רציתי לשמוע איך צריך לעשות דברים. זה לא שאני נגד לימודים, אלא שזה פשוט לא בשבילי לעשות תרגילים ושיעורי בית. אחר כך עברתי ללונדון והתחלתי להציג בכל מיני גלריות ומאז כבר 30 שנה שאני גרה באנגליה ומציגה בגלריות ובכל מיני תערוכות . במשך 3 שנים הייתי שייכת לגלריה בלואיס- עיר קטנה וציורית ליד ברייטון. זאת גלריה קואופרטיב של קבוצה של אומנים שמנהלים אותה ומציגים בה. אחד הפרויקטים בזמנו היה לבקר במקום המופלא – Farley Farm House שהוא היה הבית של הדוגמנית והצלמת האייקונית לי מילר ובעלה רולנד פנרוז, ולצייר ציור בהשראת המקום. אני ציירתי את הפסל של בנם – אנתוני, שהיה בגינה של הבית והגלריה . אנתוני הוזמן לתערוכה בגלריה בלואיס – התאהב בציור שלי והזמין אותי להציג תערוכת יחיד במשך 3 חודשים בגלריה של הבית. לא הפסקתי להתרגש כל התקופה עד התערוכה שהייתה מאוד מוצלחת . פיקאסו היה אורח קבוע וחבר קרוב של המשפחה ואנתוני בילה איתו הרבה בילדותו. בגלריה עצמה יש צילום ענק של פיקאסו לצד הצילומים המבריקים של לי מילר ואני הצגתי ממש מתחת לצילום שלו. זו הייתה ממש סגירת מעגל עבורי.
איך את מסתדרת עם הקשר הלא תמיד פשוט וקל בין אמנות לפרנסה?
זו הייתה החלטה ברורה ביניכם, שגיא יהיה המפרנס הראשי?
ומה עם חברתנו ההשראה?
אף פעם לא הרגשתי קשיים בכל מה שקשור לאומנות וציורים ויצירה , תמיד יש לי השראה ותמיד אני רואה צורות וצבעים. לצייר זה החמצן שלי ואני לא יכולה בלי זה. בכל יום אני מציירת, אם זה על קנבסים או בסקאטץ’ בוק או ביומן שלי. אם יש מצב שאני לא מציירת כמה ימים אז אני מתחילה להרגיש שמשהו גדול חסר. אני לא תמיד קולטת שזה בגלל שלא ציירתי, אבל אז כשאני מציירת שוב אני מרגישה כאילו לקחתי כדור הרגעה. מצד שני יש גם לילות שאני לא נרדמת ומדמיינת צורות וצבעים ורק מחכה להיות ליד הקנבס. כן, אני מכורה…
העבודות שלך מאוד צבעוניות ואופטימיות, זה בא לידי ביטוי גם בדרך חיים שלך? בהשקפת עולם?
אז עכשיו אחרי שכבשת את האביטאט 🙂 מה החלומות שלך להמשך?
ולסיום, יש לך טיפ לאמניות או לסתם נשים יצירתיות שרוצות להתפתח עם האמנות שלהן ולהפוך אותה למקצוע?
Follow your dreams… אם זה בציור או בכל דבר אחר, פשוט להמשיך כל הזמן ולא להפסיק. לעשות הכול עם תשוקה ותמיד להמשיך לחלום ולדמיין ולהינות כמה שיותר מהדברים הקטנים שהם בעצם המהות של הדברים הגדולים, הגיוני, לא? לזכור שלא חייבים תמיד הגיון.. פשוט להמשיך לעשות, ולהאמין בטוב וביפה ולהתחזק כל הזמן בדרך משלך. למצוא את הדברים שעושים לך טוב ולהתרכז בהם.
תודה אורנה המקסימה על שביקרת אצלי בבלוג ושיתפת אותנו בדרך חייך. נתת לי משב אוויר מרענן מחוף הים של ברייטון לנשמה המתרוצצת פה בין הסגרים. את הכרית הרקומה בעבודת יד תוכלו למצוא בקרוב בחנויות ובאתר של האביטאט אבל שימו לב- יש גם הפתעה בשבילכם! כל מי שמעוניין בציור צבעוני של אורנה בבית, בכרית או מגבת מצויירת, יכול לפנות אל אורנה באינסטגרם, בפייסבוק או דרך האתר. אורנה מפנקת את כל מי שיגיע דרך הבלוג בהנחה מיוחדת של 20 אחוז על הציורים ו-10 אחוז על הכריות והמגבות. תגידו את מילות הקסם- One Happy A Day.
