איך את מתמודדת עם חוסר הוודאות? חברה שאלה אותי היום. היא לא התכוונה רק למצב. החיים מזמנים לנו תקופות של חוסר וודאות לא רק בימות מלחמה- אם מדובר בשינויי עבודה, מגורים, זוגיות…לא חסרים רגעים שבהם אנחנו מחפשות את הקרקע מתחת לרגליים ולא מצליחות לראות את האופק גם כשהחיים הם חיים של אנשים רגילים (מישהי זוכרת מה זה אומר?)
“בקיצור, אז מה את עושה?” היא שאלה אותי, החברה שלי. “תראי”, אמרתי לה, “קודם כל, אני הבנתי שאני מתעוררת בבוקר עם חרדה קיומית. ואז אני צריכה לנהל את זה”. “תפרטי”- היא ביקשה. אז פירטתי לה. ופתאום חשבתי שזה יכול להיות פוסט טוב לבלוג שאולי יכול לעזור לעוד כמה אנשים שמכירים את המצב הזה, אז אני מפרטת גם לכן.
את כל מה שאני כותבת כאן אני יכולה לומר בלב פתוח ושלם שלמדתי על בשרי במשך עשרות שנים של חיים כשחקנית- מקצוע בלתי יציב לכל הדעות, שאין לדעת מה יהיה בו האופק ושלא אוהב אותך עם הרגליים על הקרקע. להיות שחקנית אומר שאת נעה מפרוייקט לפרוייקט, שאת מתמודדת עם אודישנים ותשובות שליליות- הרבה יותר מחיוביות, שפעמים רבות (אפילו לרוב) את תלויה בעולם שבחוץ בשביל תחושת ההצלחה שלך, הפרנסה שלך, שיש ימים שבהם את מתעוררת ולא יודעת מה תעשי היום- או מה יקרה איתך מחר. ואת צריכה, עדיין, להמשיך לסמוך על עצמך, לסמוך על היקום, לסמוך על הדרך שאת עוברת. במשך שנים הייתי מתעוררת בבוקר (במיוחד בימי ראשון, עם תחילת השבוע), עם תחושת חוסר שקט נוראית מתערבלת בתוכי ובמוחי. היסטריה קטנה שאם לא הייתי מצליחה להשתלט עליה, היתה עושה צונאמי במוח שלי ומעיפה אותי לסיפורים על גבי סיפורים וסרטי בלהות על חיי. כמובן שלהיות כלואה בתוך צונאמי מוחי שכזה זה בזבוז זמן נוראי, שעלול לכלות שעות רבות שבהן הייתי יכולה ליצור דברים, ללמוד דברים או סתם לבשל משהו, במקום לטבוע במחשבות, לבכות ולהתאבל על דברים שנכשלתי בהם בעבר או אולי אכשל בהם בעתיד. הבעיה היא שזאת סערה שקשה מאוד לצאת ממנה וצריך לתפוס אותה בזנב ברגע שהיא מתחילה. כמו כן, לרוב הייתי בטוחה שכל המחשבות הנוראיות האלה שאני חושבת ומרגישה הן מאוד נכונות, ושמשהו ממש ממש לא בסדר איתי אם ככה אני מרגישה כבר על הבוקר. למעשה, רק אחרי תקופה שבה תירגלתי מדיטציה באופן קבוע פתאום נחתה בי ההבנה- שמה שאני חווה הוא בעצם חרדה. ואז היתה לי הארה: האמת היא, שההבנה הזאת מאוד משחררת. וואו. זאת חרדה. זאת בסך הכל חרדה. זאת לא האמת. זו לא מי שאני. שלום חרדה, נעים מאוד, את כאן. עכשיו שבי איתי רגע אנחנו צריכות לתת עבודה.
התירגול עזר לי לזהות אותה, הוא נתן לי את היכולת להתבונן עליה במבט מבחוץ, לא להיסחף לתוך הצונאמי שלה ואז איפשר לי גם לקבל אותה (פה נכנס תירגול חמלה עצמית) ולבסוף- להתמודד איתה- תיכף אספר מהם הכלים שעובדים בשבילי במצב הזה.
דבר נוסף שעזר לי, שלמדתי מהתירגול ומכל הפילוסופיה הבודהיסטית שעומדת מאחוריו, הוא רעיון הארעיות והאי- היאחזות (Unattachment). הפילוסופיה הבודהיסטית אומרת- הכל ארעי, הכל חולף. אין דבר אשר נשאר לנצח. טוב, אנחנו לא צריכים את בודהה בשביל לדעת את זה נכון? תסתכלו על החיים. תסתכלו על הקמטים. אז אם הכל חולף (וגם אנחנו) גם הטוב לא ישאר לנצח. אבל – פה נכנסת התקווה- גם הרע לא ישאר לנצח. בסוף זה יחלוף. הכל חולף. נכון זו יכולה להיות מחשבה עצובה, אבל מצד שני- זאת גם מחשבה מעודדת. תלוי איך מסתכלים על זה (כמו הכל בחיים). ואם הכל חולף, האושר או הסבל שלי לא צריכים להיות תלויים בדבר, אני צריכה לתרגל אי- היאחזות. אני לא יכולה לשים את כל מטבעות האושר שלי בחיים רק בתפקיד הבא שאני אקבל, או בחופשה הבאה או בדירה שאני חולמת לגור בה- ועד שזה לא יקרה -לסבול. כי מה אם אני אקבל את התפקיד ופתאום יחתכו אותו לגמרי מהסרט? או אצליח לקנות את הדירה ופתאום אני אגלה שבצינורות שלה מתרוצצים עכברים? מבינות למה אני מתכוונת? האושר שלי לא יכול להיות תלוי בדברים חיצוניים. וזה דורש הרבה תרגול. זה גם לא אומר שאני מוותרת על החלומות והרצונות שלי. חס ושלום. אני פשוט פועלת אחרת- כמו שאמר לי המורה שלי אלון פאר- לפעול מבלי לצפות. או כמו שאנחנו השחקנים אומרים כשאנחנו שולחים אודישן- שגר ושכח.
אז מה אני עושה כשאני קמה בבוקר עם הצונאמי הקטן שלי? (וכן, זה עדיין קורה לי, היום אני פשוט כבר מצליחה לראות את הסערה לפני שהיא לוקחת אותי איתה לסיבוב). יש לי כמה כלים שעובדים בשבילי:
- תנועה. אני אוהבת לעשות תירגול קצר של יוגה- כי שמתי לב שהשילוב של תנועה מרוכזת יחד עם נשימה מווסת לי את מערכת העצבים.
- תרגול מדיטציה- אני בוחרת איזו מדיטציה מתאימה לי באותו יום- זו יכולה להיות מדיטציית ריכוז פשוטה, מדיטציית חמלה עצמית או מלכת המדיטציות שלי- מדיטציית הכרת תודה / הודיות. הנשימה העמוקה בתירגול גם היא מווסתת כאשר היא עובדת על עצב הוואגוס, מרגיעה, ומעוררת את מערכת העצבים הפרא-סימפטטית.
- כתיבה ביומן – אני יכולה להתחיל מכתיבת זרם תודעה שמוציא את כל המחשבות השליליות ואז לעבור לכתיבת הודיות, או ישר להתחיל בהודיות. אני מודה גם על הדברים שעדיין לא קיימים בחיי ומשתדלת להרגיש את השמחה שעולה כשאני מדמיינת שאני מקבלת אותם. את הכתיבה לפעמים אני מסיימת עם רשימת משימות פרקטיות שיש לי לעשות ביום הזה כדי להניע את עצמי לפעולה אקטיבית.
לרוב שלושת הצעדים האלה עוזרים לי לעשות שיפטינג ולהתחיל את היום ממקום אחר, מקורקע יותר וגם שמח יותר. יש כמובן ימים (במיוחד בתקופה הזאת), שבהם אני לא מצליחה לעשות את הפעולות האלה, או שהן לא עובדות לגמרי. בימים כאלה אני אומרת לעצמי שגם חצי קלאץ’ זה יותר טוב מכלום, וגם שאין מה לעשות- לפעמים פשוט זה המצב. מה שנקרא- ככה זה. מחר זה הרי ישתנה, כי כמו שכבר הבנו- הכל חולף. או כמו ששרה אנני היתומה במחזמר אנני-
Tomorrow, Tomorrow, I love you tomorrow, you’re only a day away.
בתוך כל אי הוודאות הזו בחיים את דבר כל כך וודאי בחיי❤כתיבה השייכת רק לך…